פסק-דין בתיק ת"א 5399/03

מבוא

1.         המחלוקת בתיק דנן מתייחסת לזכויות הבעלות בחלקת קרקע המצויה בבית חנינה באזור הידוע בשם "אלאשקרייה" והרשומה בלוח הזכויות שבלשכת הסדר המקרקעין כחלקה 36 בגוש 30615, גוש ירדני 16 (להלן - " החלקה").

על-פי רישום זה (נספח א' לתצהירו של התובע מס' 1) הזכויות בחלקה התחלקו בחלקים שווים בין כאמל עיסא איברהים עבדאללה (להלן - " המנוח") לבין יונס איברהים עדבדאללה (להלן - " יונס"), שגם הוא כבר אינו בין החיים.

בשלב מאוחר יותר, נרשמו זכויותיו של יונס בלוח הזכויות על שם אלמנתו חדיג'ה (כדיג'ה) איברהים, היא התובעת מס' 4 (להלן - " חדיג'ה").

כל בעלי הדין יוצאים מנקודת המוצא הנ"ל, לפיה בשלב כלשהו הזכויות בחלקה היו של המנוח ושל יונס. באשר לשרשרת העברת הזכויות מנקודה זו ואילך התעוררו מחלוקות שונות, כפי שיפורט להלן.

2.         התובעים 1-3 הם ילדיו של המנוח. חדיג'ה, ילידת 1923, היא אלמנתו של יונס, שהיה דודו של המנוח.  חדיג'ה היגרה לארצות הברית בשנת 1950.

התביעה הוגשה לאחר שהנתבע מס' 1 (להלן - " הנתבע") החל לבצע בחלקה עבודות חפירה ויישור קרקע. במקורה הוגשה התביעה על ידי התובעת 3 בלבד, כנגד הנתבע בלבד, לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 6252/03) ובגדרה התבקש סעד של סילוק יד.

בשלב מאוחר יותר, תוקן כתב התביעה באופן שנוספו לו התובעים 1-2, כמו גם סעד כספי כפיצוי עבור הנזקים שגרם הנתבע במעשיו בחלקה. לאחר תיקון כתב התביעה האמור, קבע בית משפט השלום (כב' השופט מילנוב), כי מכיוון שהשאלה העומדת להכרעה בתיק היא שאלת הבעלות בחלקה, כי אז הסמכות העניינית לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי. במאמר מוסגר יצוין, כי באותה עת, בהתחשב בסעדים שהתבקשו, דהיינו - הסעד הכספי והעתירה לסילוק ידו של הנתבע, נראה כי התובענה היתה בסמכותו של בית משפט השלום ואין זה משנה שהמחלוקת שבין הצדדים נגעה גם לשאלת הבעלות.

לאחר העברת התובענה לבית המשפט המחוזי ולאחר שהוגש תצהיר העדות הראשית של הנתבע, אשר בו נכללו גם טענות כנגד זכויותיה של חדיג'ה (נטען כי היא מכרה זכויותיה כמפורט להלן), התבקש צירופה של חדיג'ה כתובעת נוספת והוגש כתב תביעה מתוקן, אשר כלל גם את הנתבעים 2 ו- 3 (בש"א 446/05). חלקם של נתבעים אלה בפרשה יובהר בהמשך.

יצוין, כי בשלב הגשת הסיכומים שחררתי את בא-כוחו של הנתבע מס' 2 מייצוגו של נתבע זה, ובסופו של דבר הנתבע מס' 2 לא הגיש סיכומים מטעמו, אף כי ניתנה לו ארכה לעשות כן. בכל מקרה, הואיל ואת עיקר הטענות כנגד התובעים השמיע הנתבע, הרי שלאי הגשת סיכומי הנתבע מס' 2 לא הייתה משמעות אופרטיבית אמיתית.

בכתב התביעה המתוקן עותרים התובעים לסילוק ידו של הנתבע, וכל אדם מטעמו, מהחלקה; לחיוב הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך 125,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהעבודות שבוצעו בחלקה; להצהרה כי המסמכים שהנתבע מתבסס עליהם כשהוא טוען לזכויותיו בחלקה, הם מזויפים או חסרי נפקות משפטית, בעוד שהמסמכים שבידי התובעים מבססים את זכותם להירשם כבעלים של מחצית החלקה; למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות דיספוזיציה בחלקה; להורות לפקיד ההסדר לרשום את צו המניעה האמור בלוח הזכויות ולקבוע כי המסמך שעל יסודו נטען כי חדיג'ה מכרה את זכויותיה בחלקה הוא מזויף וחסר כל תוקף משפטי.

3.         לטענת התובעים, המנוח העביר את זכויותיו במספר חלקות קרקע שהיו בבעלותו, ובכללן החלקה, לאישתו רשידה, בדרך של מתן ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 1.6.78 (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע מס' 1). יצוין, כי בייפוי הכוח האמור נרשם, כי המנוח מעביר את זכויותיו לרעייתו רשידה בכל נכסי המקרקעין שלו למעט בחלקות מסוימות. בין החלקות שהוצאו מכלל החלקות שהועברו לרשידה, מצויה חלקה 236 בגוש 15. בייפוי הכוח נרשם אמנם במקור כי החלקה המוצאת מכלל החלקות המועברות לרשידה היא חלקה 36 (דהיינו - החלקה דנן), ואולם, ייפוי הכוח תוקן בכתב יד ובמקום   "36" נרשם המספר "236". בצד התיקון מצויה חתימתו של הנוטריון יוהנס מרגריאן ע"ה, אשר גם אימת את חתימתו של המנוח, שחתם על ייפוי הכוח. יצוין, כי הנתבע תוקף את ייפוי הכוח גם מההיבט האמור לעיל, וטוען כי חלקה 36 היא החלקה שהוצאה מכלל החלקות שהמנוח העביר לרעייתו רשידה, כך שרשידה מעולם לא הייתה בעלת זכויות בחלקה. 

4.         התובעים מוסיפים וטוענים, כי רשידה העבירה את זכויותיה בחלקות הקרקע שקיבלה מהמנוח, ובכללן בחלקה, לתובעים 1-2, שהם בניה, וזאת על-פי ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 4.2.80 (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של התובע מס' 1). גם את חתימתה של רשידה על ייפוי הכוח האמור אימת הנוטריון מרגריאן. אגב, מחומר הראיות עולה, כי התובעים 1 ו- 2 ערכו בשלב מאוחר יותר (ביום 3.3.98) הסכם חלוקת קרקעות עם אחיותיהם, אחיהם ואחייניהם (נספח ו' לתצהיר עדותו הראשית של התובע מס' 1), אך החלקה אינה כלולה בהסכם האמור.

יודגש, כי לשיטת התובעים, כל האמור לעיל נוגע אך לזכויות הבעלות בחלקה שמקורן בזכויותיו של המנוח, ואילו זכויותיה של חדיג'ה, בשיעור מחצית הזכויות בחלקה, נובעות מזכויותיו של בעלה המנוח יונס ולא נעשתה בהן כל עסקה.

5.         טענתו הראשית של הנתבע היא, שהמנוח ערך ביום 11.2.54 הסכם חליפין עם יונס, שעל-פיו קיבל המנוח לידיו את זכויותיו של יונס בחלקה תמורת ויתור על זכויותיו של המנוח בקרקע אחרת (צילום ההסכם האמור צורף כנספח ד' לתצהירו של הנתבע, להלן - " הסכם החליפין"). על-פי טענה זו, לאחר החליפין האמורים, היו בידיו של המנוח מלוא הזכויות בחלקה. הנתבע מוסיף וטוען, כי המנוח העביר את זכויותיו בחלקה לבנו תאופיק, וזאת על-פי ייפוי כוח בלתי חוזר מספר 78/199 מיום 21.2.78, אשר לכאורה נחתם לפני "הנוטריון האזורי רמאללה" (נספח ה' לתצהירו של הנתבע).

בהמשך, נמכרו זכויותיו של תאופיק לבנו סאמי איברהים (להלן - " סאמי") בדרך של מתן ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 10.9.84, ייפוי כוח שמספרו 84/1070 ואף הוא לכאורה נחתם לפני "הנוטריון האזורי ברמאללה" (נספח ו' לתצהיר הנתבע).

הנתבע ממשיך וטוען, כי סאמי מכר לו את הזכויות בחלקה בדרך של מתן ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 18.2.01, אשר נחתם לפני הנוטריון איברהים עליאן (נספח ג' לתצהיר הנתבע). יצוין, כי למתן ייפוי כוח זה קדם "הסכם מכר ראשוני" בין סאמי לבין הנתבע מיום 11.6.00 (נספח ב' לתצהירו של הנתבע).

במילים אחרות, גרסתו הראשית של הנתבע היא, שהמנוח הפך לבעל הזכויות בחלקה כולה, לאחר שקיבל לידיו את זכויותיו של יונס. המנוח העביר את זכויותיו לבנו תאופיק ותאופיק העביר את הזכויות לבנו-שלו סאמי, אשר מכרן בסופו של דבר לנתבע. כך מסביר הנתבע כיצד הפך לבעל מלוא הזכויות בחלקה.

גרסה זו נוגדת את גרסת התובעים, לפיה המנוח היה בעל מחצית מכלל הזכויות בחלקה, ולאחר מכן העביר את זכויותיו לאשתו רשידה (ולא לבנו תאופיק). רשידה, מצידה, העבירה את הזכויות אל התובעים 1 ו-2. על פי גרסת התובעים, יתרת זכויות הבעלות בחלקה הן בידי חדיג'ה.